כל מילה מיותרת כתבה: מאי רוזן יום שני. "היום אני כותב לה מייל", החלטתי לקחת את העניינים לידיים שלי, דבר שאני לא נוטה לעשות יותר מידי, לפחות לא בתחום של בינו לבינה, אבל, הנה, קיבלתי החלטה. בבוקר קמתי, מוקדם כהרגלי, שמתי את האוטו במוסך, לטיפול שיגרתי. אחר-הצהרים מגיע ואני חוזר כדי לקחת אותו, ומגלה, לתדהמתי, כי הטיפול הסטנדרטי יאלץ אותי לקחת משכנתה. "ידעתי שהייתי צריך להיות מוסכניק", אני ממלמל לעצמי, ושב לעבודה. העבודה, המקום היחיד בו הכל ברור ואבסולוטי, שם אני מבלה את רוב זמני, בפתרון בעיות חשבונאיות סבוכות, בעריכת מאזנים ארוכים, שוקד על המספרים יומם ולילה. כן, אפוא, הציעו לי, לא מזמן, להעביר את כל רכושי ד, להוסיף לעסקה איזה מזרון או שק שינה ישן, הרי ממילא אני שם כל הזמן. ככה זה כשאתה החשב, בחברת היי-טק שעוד לא פשטה את הרגל וכנראה, לא תפשוט, לפחות לא בקדנציה שלי. "היום אני כותב לה מייל". אני מהרהר לעצמי, אני אכתוב לה שאני מצטער על כך שלא החזרתי לה אז צלצול, אוסיף שהייתי טרוד בעבודה, והיום סופ-סוף, אחרי החופשה שלי ושל גלעד ביוון, ושבועיים של מילואים אני רוצה לתת לזה עוד ניסיון, ואם אף היא מוכנה אז בכיף. הנה אפילו אני יכול להיות ספונטני. נכון, יכולתי לטלפן, אך אני חלש בדיבורים, מה אם היא תשיב בשלילה? לא מן הנמנע, שהיא יוצאת עם מישהו אחר? הרי בחורות כמוה אין בשפע, על כן עדיף במייל, מקסימום היא לא תענה ואז לפחות לא שמעתי את ה"לא", אפילו לא קראתי אותו. תודה לך, עידן האינטרנט מה הייתי עושה בלעדיך? אוקי, נראה לי שהצלחתי לכתוב משהו סביר, זה הניסוח הסופי, ישיר ותכליתי, עומד עם העכבר על כפתור ה"שלח". לחצתי. מכאן הרי, אין דרך חזרה (במוחי מתנגנת לה מוזיקה מותחת). עכשיו הכדור בידיים שלה, אני את שלי עשיתי, מחכה... מעניין מה היא חושבת עלי? מעניין מה יקרה עכשיו ? הרי באותו הזמן, לפני שלושה חודשים, (מה? עבר כל כך הרבה זמן? היא בטוח לא תענה לי) היה ממש כיף יחד ועל אחת כמה וכמה, משהו גרם לי להתרחק, בכלל, מיום שנפרדתי משרון אני לא מצליח להביא את עצמי, להתמיד במערכת יחסים עם אף אחת. נכון, רוב הבחורות פשוט לא עושות לי את זה, יש לי לא מעט דרישות משלי, אלא שעם ענת ועם עוד מישהי שיצאתי איתה פעמיים, זה גם לא הלך, אחרי הדייט השני הרגשתי חנוק וזה בכלל לא משנה מה הן עשו. להפך, מכיוון שהיה טוב נלחצתי. האמת היא שאני בנאדם הססן מטבעי, לוקח לי הרבה זמן לגבש דעה, ואחרי כן, לא מעט זמן לבצע את אשר גמרתי אומר. החברים שלי תמיד יורדים עלי תודות לכך. זה בסדר, התרגלתי. נכון, עברה, כמעט, שנה מאז ששרון ואני לא יחד ורק עכשיו אני עוזב את הבית של ההורים לדירה בשכירות. אוף, עברו שעתיים והיא לא ענתה על המייל, "נראה לי שזה כבר לא אקטואלי", אני מזכיר לעצמי את המענה הסטנדרטי בטלפונים של המד"ס. טוב, לפחות מהסיוט של לחפש דירה נפטרתי. אלוהים, כמה שאני לא מתאים לעולם הרווקות, כל הדייטינג-ביזנס הזה ממש לא בשבילי, ואני בכלל לא מדבר על להתחיל עם בנות, זה ממש לא הקטע שלי. זה לא שאני נראה רע או משהו כזה, אפילו נראה דיי טוב, פשוט מאד ביישן, מה גם שהייתי מחוץ לעסק הזה שלוש שנים שלמות, בזמן שהייתי עם שרון. בדרך כלל, אני יוצא עם בנות שהחבר'ה מהעבודה מסדרים לי, כולם פה מתייחסים אלי כאילו אני הרווק האחרון עלי האדמות, טוב עבורם אני כן, הילד בן ה - 28 שעוד לא התמסד. כל פעם משהו אחר לא מסתדר, ולעיתים אני ממש מפשל. הייתה אחת, שיצאתי איתה לבליינד דייט ושפכתי עליה כוס קולה, מרוב שהייתי לחוץ, באותו הרגע רציתי לטמון את הראש שלי עמוק באדמה, כמו בת-יענה. בדיוק מהדברים הללו אני מפחד פחד מוות. "נו שתחזיר לי תשובה, הענת הזאת ותגאל אותי מיסורי." מה שמצא חן בעיני בענת הייתה האופטימיות שלה, הבחורה כאילו נכנסת לחדר והחדר מתמלא באור. אמנם, הכרתי אותה בסך-הכל שבועיים, מתוכם יצאנו רק פעמיים, אם זאת דיברנו המון, והיא הצחיקה אותי כל פעם מחדש. מההתחלה הייתה בינינו מין כימיה כזאת של שניים שמכירים מזמן. היא גם הייתה הרבה יותר קלילה ממני, משהו שמושך אותי בבחורה, אחת שלא מפחדת להביע דעה, אחת שתוכל להוות עזר כנגדי ולא מכשול או מישהי שאתה לא מחשיב את דבריה. היא נראתה לי בדיוק כזאת. באמת לא יודע מה עבר עלי בפעם ההיא שיצאנו שנתתי לה כך להתחמק. בעצם אני כן יודע, פחדתי, התמלאתי חששות, ששוב יקרה לי מה שקרה עם שרון, ואני אכניס את עצמי למערכת יחסים רצינית, כי עם ענת ידעתי שזה יהיה או רציני או כלום, וכשההתמודדות עם השאלה "היחסים לאן?" תעלה, שוב אמצא את עצמי מחפש לאן לברוח ולא מסוגל לענות תשובה נחרצת. לא מסוגל לעבור את הסיפור הזה שוב, הספיקה לי הפעם עם שרון. למה בעצם כתבתי לה מייל היום? אם אני עוד לא בטוח מה אני רוצה? כנראה, כי נמאס לי מהלבד הזה, אולי כי הפעם זה ילך, אולי... חזרתי מפגישה (מזמזם להנאתי "עוד פגישה ועוד פגישה...") על המאזן האחרון שהגשתי ועל השלכותיו. בודק מייל. הופה, הנה לה הודעה מהגברת הנכבדת, ששואלת אותי בסרקזם האופייני שלה: "אני מכירה אותך מאיפה שהוא?" זה היה מתבקש. לפחות היא ענתה לי וסיפרה שהכל טוב וכולי, זה היה אור ירוק, כנראה שעוד יש לי את זה, אענה לה משהו נחמד, ואבקש לטלפן אליה. אחרי העבודה הלכתי ישר לחדר כושר, משהו שאני מתמיד בו מאז שרון והפרידה, אפילו יותר מתמיד, כנראה שהאימונים האלה נותנים למחשבות מנוחה. התמכרתי לזה לחלוטין, מה גם שרואים תוצאות יום יום. בדרך הביתה מהאימון, אני מצלצל אליה ואנחנו מדברים, כאילו לא הפסקנו לצאת מעולם, כמובן שהיא שואלת מה קרה שחזרתי, מה? אם למייקל ג'ורדן, אלוהים, מותר אזי אף לי! כנראה שההסבר שנתתי לה, מרצה אותה כי השיחה ממש קולחת. אני מציע לה שמתישהו בסופשבוע ננסה להיפגש, היא מסכימה. כל משך השבוע אנחנו מנהלים שיחות חולין חביבות כאלה, שישי-שבת מגיע ואני מוצא תירוצים, אמנם טובים, למה לא להציע לה לצאת. יום ראשון כאן, ואני שוב מוצא את עצמי מתרץ באיזה מייל מטופש, לפעמים אפילו אני לא מבין את עצמי. במשך השבוע הבא התסריט חוזר על עצמו, אני עמוס לגמרי עם עבודה. לבסוף בשישי אחרי שסגרנו את העסקה, היא מטלפנת, יש לה אומץ לבחורה הזאת! אנחנו קובעים להיפגש לסרט. הנה רגע האמת הגיע בשנית. פעם שעברה, אני בחרתי את הסרט - "מה נשים רוצות", הייתי בטוח שהיא תתלהב כי, אחרי הכל, זה סרט טיפוסי של בנות, אולם, התברר לי, בדיעבד, כי טעיתי, ענת טענה שזה הסרט הכי גרוע שהיא ראתה, אי פעם, ושהיה רק דבר אחד טוב בסרט, החברה, שזה כמובן אני (טופח לעצמי על השכם). הפעם נתתי לה להחליט מה רואים, בחרה סרט גברים דווקא, ייתכן כדי לרצות אותי, יצא לה אחלה סרט - "דג חרב". אחריו אנחנו הולכים לשתות משהו באיזה מקום אפלולי בהרצליה, הפאב היחיד שיש שם, אנחנו מזמינים שתייה חריפה ואני לא מהשתיינים, שעתיים אחרי כן אני מזמין את עצמי אליה לראות סטארסקי והאצ', לא יודע מאיפה היה לי האומץ? היא נענית להזמנה. אנחנו עולים לדירה של ענת, דירה צבעונית כזאת, לא ממש הטעם שלי, מה אכפת לי בכלל מהדירה שלה? מה אכפת לי שאין בכלל סטארסקי והאצ'? כמה זמן עבר מאז שעליתי למישהי לדירה. בשלב מסוים אני מחליט לתקוף, זהו, אנחנו מתנשקים, אמנם כמו ילדים בני שש-עשרה, ברם מתנשקים. למרבה הפתעתי הכל זורם בינינו, לא שאנחנו עושים משהו ממש מלהיב, אני לא טיפוס של סטוצים, ובכל זאת, ואוו, איך התגעגעתי להרגשה הזאת של הביחד, התחושה מדהימה, הבחורה מדהימה! הזמן טס, ופתאום אני נזכר שמחר יש לי איזה משהו של מישהו, מהעבודה, ואני חייב לקום מוקדם, טוב, זה כנראה לא יקרה. אני אומר יפה שלום לענתי, ועוזב את הדירה שלה כשחיוך, מאוזן לאוזן, מרוח לי על הפרצוף. מסכם לעצמי: הערב היה מוצלח! את יום שבת אני מעביר בעשיית V ליד כל המשימות שהייתי אמור לבצע, הולך לשחק כדורסל כמובן - אהבתי, האמיתית, משכבר הימים, ומתכנן לטלפן לענת. איכשהו, הזמן חומק לו, מבעד לאצבעותיי, והנה אני שוב בדרך לעוד שבוע עבודה מייגע. ערב יום ראשון אני מרים את הטלפון ומחייג את הספרות של הסלולרי שלה - אפס, חמש, חמש, מתנתק לי, אוף, אני לא מסוגל לדבר עכשיו, אני מרגיש שבא לי להיות לבד, מה לא בסדר איתי??? הסיפור הזה חוזר על עצמו ביומיים הקרובים, בינתיים אסון התאומים קורה, כל העולם נמצא בסערת רגשות וכך גם אני, מבפנים, יש לי שיחה שלא נענתה ממנה, די, עכשיו אני חייב לעשות מעשה, אלא שההתמודדות הזאת יותר מידי מסובכת עבורי. אני דוחה את הטיפול למועד אחר, בלתי ידוע. יום שני בבוקר אני מתעורר מוקדם, כהרגלי, מהרהר לעצמי- "היום אני כותב לה מייל", אחרי הכל, אני חלש בדיבורים. אני מחליט לכתוב מייל נוסף שיסביר את פשר ההיעלמות שלי, את התואר הודיני הרווחתי ביושר. שוב, אני מנסח אותו בקפידה, לא שוכח לאחל לה בהצלחה, "כי באמת מגיע לך רק טוב", עומד עם העכבר על כפתור ה"שלח", נחוש בדעתי, לחצתי. מכאן הרי אין דרך חזרה. זהו, ככה הכי טוב. לא עוברות עשר דקות והטלפון במשרד שלי מצלצל, אני עונה, זאת היא, מה פתאום היא מתקשרת אלי? שכחתי לגמרי, נתתי לה את המספר הזה. השיחה מתחילה ואני מייד קולט שהיא עדיין לא קראה את המייל שלי. אני שולח אותה לקרוא אותו, כי הדבר האחרון שמתחשק לי, עכשיו, זה להגיד את מה שכבר נכתב. ענת מסבה את תשומת לבי לעובדה שבכל פעם שאני לא מטלפן אליה מתרחש איזה אסון נוראי או טרגדיה, ומזכירה לי שבפעם שעברה קרתה נפילת התקרה של וורסאי, ושמא היה "יותר עדיף" אילו הייתי מטלפן אליה הפעם, וככה התאומים לא היו נופלים. מצחיקה הענת הזאת, ואילו אני נשאר נאמן למסקנה המקורית שלי: אין אישה - אין דאגות. ענת חותמת את השיחה. היא אומרת לי: "ירון, אז מה? נתראה עוד שלושה חודשים? ייתכן שבפעם השלישית תגיע לתובנה כלשהי? אפשרי שתבין שאם לא תטלפן אלי יחרב העולם. ואתה וודאי לא תרצה להיות אחראי לגורל האנושות כולו!" היא מנתקת. אולי פעם שלישית גלידה, אולי עוד שלושה חודשיים נאכל יחד אחת כזאת גדושה בסוכריות ושוקולד חם. בּכתַב כתב: יריב חבוט מהמגירה של יריב אני בכלל לא רציתי ללכת, אבל אבא אמר שלבד הוא לא הולך. הרי הוא בכלל הולך בגללי, אז איך אפשר שאני לא אבוא איתו. ואבא שלי חכם וצריך להקשיב למה שהוא אומר, אז הלכתי איתו. כשנכנסנו לבניין של העיריה, אבא לא ידע לאן ללכת אבל לא היה מוכן לשאול אף אחד. הסתובבנו בין הקומות עד שאבא עצר לפני איזו דלת ואמר לי שאני אסתום את הפה ואקשיב טוב טוב למה שיקרה. נכנסנו פנימה וישבה שם גברת אחת שאחראית על חינוך. אבא היה צריך לבוא לדבר איתה, כי היא לא רצתה לתת לי לעלות לכיתה אלף. אבא אמר לה שאני ילד אינטיליגנטי, שיום אחד אני אעבוד בעבודה שלה, ושזה לא בסדר שהיא יושבת ככה מול הילד ואומרת לו שהוא לא שווה. הגברת אמרה לאבא שככה זה, שאני לא לבד בעניין הזה, שזו בעיה ושאין הרבה מה לעשות. אבל אבא לא ויתר לה ובסוף היא אמרה שהיא תנסה למצוא פיתרון עד ספטמבר ואז אבא קרץ לי, שאני אשים לב, ואמר לה שהוא רוצה את זה בכתב. הגברת התפתלה קצת ואבא קרץ לי שוב. הוא לא הסכים לצאת מהחדר שלה עד שהיא תיתן לו את זה בכתב, ובסוף היא באמת נתנה לו מכתב. אבא לקח ממנה את הנייר ולקח אותי הביתה. בדרך הוא הסביר לי שכל דבר בחיים אני צריך לבקש בכתב. בדרך כלל אי אפשר לקבל את זה בכתב, אבל זה גם אומר משהו. ואם יש לי את זה בכתב, אז יש לי את זה. מדיבורים לא יוצא שום דבר אם אין לזה מה שקוראים "גיבוי בכתב". וכל מכתב כזה צריך לשמור, אפילו לתלות על הקיר לפעמים, שאפשר יהיה למצוא את זה אחר כך. אני לא יודע מה היה כתוב במכתב הזה. לכיתה אלף לא עליתי כשהקיץ נגמר, וכששאלתי את אבא מה עם הגברת והמכתב שלה, אבא לא אמר לי שום דבר ורק ליטף לי את הראש. היום בבוקר חיכיתי עם אמא במסדרון של הבית חולים שאבא יבוא. אמא הייתה מאוד עצבנית וכל הזמן הסתובבה. לפני שדוד משה הלך לחנות שלו, הוא אמר לאמא שהכל יהיה בסדר ושאבא יגיע לבר מצווה שלי ויעלה אותי לתורה. ואני לא הבנתי מה פתאום דוד משה מדבר על הבר מצווה שלי, אם עוד חודש אני אהיה רק בן 12. רופא אחד בא לאמא והיא שאלה אותו מה קורה, ולמה אף אחד לא מדבר איתה. הוא אמר לה שתירגע ושתשב רגע, אבל היא לא הסכימה. הוא אמר לה שהיו כמה בעיות, שהם לא הצליחו, שאבא מת. אמא הסתובבה לחפש אותי, וכשראתה אותי היא התחילה לבכות ולצעוק והלכה לכל מיני כיוונים במסדרון. אני ניגשתי לרופא ושאלתי אותו אם אבא שלי מת והוא אמר לי שכן. אמרתי לו שאני רוצה את זה בכתב והוא אמר לי בטח, שהוא יביא לי. אמא באה לחבק אותי וכמעט חנקה אותי בחיבוק שלה. היא הרטיבה אותי עם הדמעות ואמרה לי לא לבכות ולהיות חזק. הרופא חזר עם איזו גברת והם התווכחו על משהו. הגברת אמרה לו שזה לא בסדר, והרופא אמר לה שאני ביקשתי. הוא נתן לי נייר ואמר לי הנה, והגברת אמרה לי שאני ילד חמוד. הסתכלתי על המכתב והוא היה מאוד יפה. למעלה היה הסמל של המדינה, והיה כתוב בגדול תעודת פטירה. מתחת היה כתוב השם של אבא ואני הייתי שמח, שהצלחתי לקבל משהו בכתב על הפעם הראשונה שאני מבקש. הראיתי לאמא את הנייר עם חיוך גדול על הפנים ואמרתי לה שתראה איזה יופי. אמא הסתכלה עליי עם עיניים נפוחות לשניה אחת ואז נתנה לי את הסטירה הכי חזקה שקיבלתי בחיים שלי. התחלתי מיד לבכות כמו ילד קטן, רק בגלל שחשבתי שאם היא הייתה נותנת לי את זה בכתב, זה בטח לא היה כואב בכלל. וסיפורים נוספים שלי נמצאים ב-המגירה של יריב כובעים בגיברלטר כתבה: חמדה גלעד משעת סיפור ומיקרו קוסמוס הרוח החמה פיזרה את שערי לכל עבר, כשעמדתי גבוה על הצוק בגיברלטר והשקפתי אל המים הכחולים מתחתיי. שמש אוגוסט היוקדת קפחה על ראשי, ובלב נזפתי בעצמי על ששוב יצאתי לטיול בלי כובע. אקנה לי כבר משהו בתחנה הבאה שנגיע אליה, החלטתי. התחנה הבאה היתה שמורת יער הקופים. מושבה שלמה של קופים ידידותיים, החיים חופשיים בטבע, מהווה את אחת האטרקציות התיירותיות של גיברלטר. אף קבוצת תיירים לא מדלגת על ההזדמנות להאכיל אותם בואפלות או בננות, למורת רוחם הרבה של השומרים במקום. האגדה מספרת, שכל עוד יש קופים על ההר, יימשך השלטון הבריטי על גיברלטר. ביום שימות אחרון הקופים, יעזוב אחרון הבריטים את המושבה ויעביר את השלטן לבני המקום. אין פלא שלמישהו מאד חשוב לדאוג לרווחתם של הקופים ולהמשך הגזע שלהם שם.. בקיוסק שבכניסה מכרו שלגונים, מים מינרלים, גלויות נוף ומזכרות שונות שעל כולן מובעת דמותו של קוף. כובע לא היה בנמצא שם. צפינו בקופים, שהחזירו לנו מבטים נוקבים - כאילו גם הם צופים בנו.. מפעם לפעם חמד אחד הקופים הצעירים לצון והתיישב על כתף של אשה צווחת או ילד קטן שחייך אליו. כעבור מספר דקות האוירה החלה להפשיר, התיידדנו קצת. קבוצת תיירים אנגליים מבוגרים שעמדה סמוך אלינו שלחה מבטים מאיימים בכמה מחברי קבוצתי שהחלו לחפור בתיקיהם ולדלות משם טורטית, מקופלת, סוכריית מנטה וחבילת במבה. בקרב הקופים פרצה סערה למראה הצ'ופרים שהם עומדים לקבל. לא בדיוק הבנתי את שפתם, אבל נראה לי שהקופים הגדולים - הגברים, הזהירו את האחרים שלא יעזו לחלום על לקבל פירור. הקטנטנים ייללו והתבכיינו "אבל אני רוצה, אני רוצה", והבינוניים - בטח האמהות, אמרו לאבות משהו בשפה קופית שנשמע כמו "אל תהיה חזיר כזה, תתן גם משהו לקטן!" השומרת שהבחינה בתכונה הרבה מסביב, הגיעה מיד ומנעה בגופה את האכלת הקופים, ובצעקות רמות נזפה בנו: "אתם רואים את זה, (הצביעה על אחד הקופים, ) הוא יש לו סכרת! אתם רוצים להרוג אותו? וזו, עוד רק לפני כמה ימים סיימנו לה טיפול שיניים שהרס אותה מכאבים! אי אפשר לתת להם ממתקים, אתם לא מבינים את זה? יש שלט גדול שאוסר להאכיל אותם!" עוד היא מנסה לחנך את קבוצת הישראלים שלי, והקופים הבינו שהחלום המתוק שלהם התפוגג בטרם הוגשם, והחלו להשתולל ולעשות שם סצינת פינוק ממש כמו ילדים קטנים שמשתטחים על הרצפה ובועטים בה בבכי עקשני. בסערת הרוחות שפקדה אותם הם החלו לקפץ ממקום למקום, לנחות על כתפי האנשים הנהנים מן ההצגה, ולהשמיע צווחות קצרות וחדות. אחת הנשים האנגליות, דומה שתי טיפות מים למלכת אנגליה, חבושה בכובע מפואר רב שכבתי - עם טול ומלמלה ופרחי בד, התכופפה בבהלה וניסתה להתחמק מנחיתה של הקוף על כתפה. הקוף אכן מצא לו מטרה אחרת, אבל הכובע הגרנדיוזי שלה נחת על האדמה. עוד בטרם הספיקה לעכל שהכובע אינו על ראשה, הגיע קופיף קטן וחטף אותו, ותוך שניה חבש אותו על ראשו, כשהוא בורח למעלה, גבוה על אחד מענפי העץ הסמוך. איזה מחזה זה היה!! ראשו של הקופיף טבע בתוך הכובע שכיסה את עיניו ואפילו את אפו הפחוס, והוא הסיט אותו שוב ושוב כדי שיוכל לראות מה מתרחש מסביבו. כמובן שקבוצת הישראלים פרצה בצחוקים היסטריים, למגינת לבה של האנגליה המבוגרת שלמען האמת נראתה ממש מגוחכת ללא התפאורה המפוארת שהיתה על ראשה. נדמה היה כאילו היא עירומה. השיג ושיח שהתפתח בין חברי הקבוצה האנגלית לבין הקוף לא הניב כל תוצאות, ובסופו של דבר שכנע המדריך שלהם את הגברת חשופת הראש שהיא חייבת לוותר על כובעה כי אי אפשר להתעכב עוד. הם נפנו ללכת, ואני התחלתי לאסוף את אנשיי כדי לעזוב גם כן את המקום. "יאללה, חבר'ה, ההצגה נגמרה. אנחנו זזים" קראתי אליהם. "חכי, חכי רגע" אומרת לי אחת הנשים בקבוצה. "אני הולכת להשיג לך את הכובע הזה. את לא יכולה להמשיך ללכת בשמש הזאת בלי כובע!" כמובן שמחיתי - "אין סיכוי בעולם שאשים את ערימת הפרחים והטול הזה על ראשי! וחוץ מזה, איך בדיוק את מתכוונת להשיג את זה מהקוף? יש לך יחסים מיוחדים אתו?" הגברת הגניבה מבטים לצדדים, לוודא שהשומרת התרחקה מן המקום, ואז שלפה מתיקה טורטית, עם העטיפה הירוקה המבהיקה. היא נעמדה מול הקוף הקטן, ונופפה לו עם הטורטית מול העיניים. בידה האחרת הצביעה על ראשה החבוש כובע. הרימה את הכובע מן הראש והלבישה אותו שוב, לסמן לו שרצונה לקבל את הכובע. מסביבנו התקהלו כל הקופים האחרים, כל אחד מהם חמד את הממתק ממש כאילו הם מכירים יפה את קו הייצור של עלית. לקול צחוקם המתגלגל של כל חברי הקבוצה, המשיכה הגברת לנהל עם הקוף משא ומתן. לחיזוק הפיתוי שלפה מן התיק עוד כל מיני אוצרות טבע שהיו גנוזים בו. פרילי שסחבה מחדר האוכל בבוקר, בייגלה תוצרת בית שהיא אפתה לה לטיול.. ועוד ועוד. אבל הקוף לא עשה סימנים של מי שמבין מה רוצים ממנו. אולי היה צעיר מדי.. אחד הקופים הבוגרים היה יותר מבין עניין. הוא טיפס על העץ ואחרי מרדף קצר הצליח לחטוף את הכובע מראשו של הקופיף. הוא אחז את הכובע בשתי ידיו, והעיף אותו אל הרצפה, לרגליה של הגברת עם הממתקים. אחר כך נחת על הרצפה והתייצב מולה, כדי לדרוש במפגיע את המגיע לו. כל המופע הזה התרחש לקול מצהלות ותשואות של כל האנשים מסביב. הגברת שפחדה להגיש לו ישירות את דברי המאכל, זרקה אותם על הרצפה, מרחק כמה מטרים ממנה והלאה, ותוך שניות נוצרה במקום "ערימת קופים", כמו כשהיינו משחקים בבית הספר "ערימת ילדים".. מישהו הרים את הכובע מן הרצפה והגיש לי אותו אחר כבוד. "אני לא שמה דבר כזה על הראש!" התנגדתי, "ובטח לא אחרי שזה היה על ראשו של הקוף. לכו תדעו כמה כינים יש לו!". לא עזרו לי כל מחאותיי. לחץ קבוצתי הלביש אותי בכובע של המטרוניתה האנגליה, ולא היה מראה מגוחך ממני באותו רגע: בשארוול כותנה הודי מתנפנף וסנדלים - הכובע הזה, שהולכים אתו למירוצי הסוסים באסקוט, נראה כמו נטע זר על ראשי, או כמו תחפושת של פורים.. בסופו של דבר גיליתי רוח ספורטיבית, (ובינינו, גם קצת פראקטית..) קיבלתי עלי את דין התנועה, ואימצתי את הכובע המגוחך עד תום הטיול. בטיסה חזרה ארצה, כעבור מספר ימים, הפך הכובע למיטרד של ממש. על ראשי כבר לא היה בו צורך. לקפל אותו ולדחוף במזוודה היה חבל, זה כובע איכותי ביותר, קשיח ומגונדר, ובטח עלה כמה עשרות שטרלינגים טובים.. חבל שיתקמט במזוודה הדחוסה. "אולי תקני לך מין קופסה עגולה כזאת של כובעים, את יודעת יש כאלו קופסאות מהודרות.. אולי נמצא בחנויות של שדה התעופה.." הציעה לי אחת הנשים. אבל לי היה רעיון טוב יותר. ניגשתי לגברת שניהלה את המיקוח עם הקוף, ואמרתי לה: "הנה הכובע שלך, אני מחזירה לך אותו. תודה רבה על השימוש, הוא עזר לי מאד.." מאותו רגע הבעיה היתה שלה, ולא שלי... הצדף כתב: אוהד מיכאלי אז הלכתי על החוף ליד נתניה, כמו שאני תמיד עושה, ואז מצאתי אותו. תמיד רואים את זה בטלוויזיה, ילד הולך על חוף טרופי, מסביב עצי דקל, המים תכולים צלולים ואז הוא מוצא על קו המים צדף - צדף גדול וכתום ויפה. ואם זאת תכנית ממש קיטשית אז יש גם פנינה ענקית בתוך הצדף. ממש לזכות בלוטו, רק של הים. רק שפה הדבר שהכי מזכיר עצי דקל זה המקלות של הארטיקים שאנשים תוקעים בחול, הים בצבע ירוק-אפור-חום מהשפכים של המפעלים פה מאחורה והדבר הכי אקזוטי שיצא לי למצוא פה על החול, ואני הולכת לטיול על שפת הים כל יום מזה ארבע-עשרה שנה, זה חיתול משומש שנסחף בחזרה לחוף. בקיצור, הלכתי לי על החוף, מקשיבה בווקמן לדיסק החדש של Wilco, שרה את המילים בלב יחד איתם. לא היו הרבה אנשים היום, אמצע השבוע, כולם עובדים, והחופש הגדול עדיין לא הגיע. (איזה אסון זה הולך להיות, החופש הגדול הזה, כל הילדים והג'יפה בבת אחת ישטפו את החוף, אני נגעלת כבר עכשיו רק מלחשוב על זה) פתאום קלטתי מרחוק משהו על קו המים - בוהק כנגד השמש, כתום כזה, בערך בגודל של תפוז. בהתחלה חשבתי שעוד פעם מישהו החליט שהדגים אוהבים תפוזים רקובים, אבל כשהתקרבתי גיליתי שזה צדף. זה היה הצדף הכי יפה שראיתי בחיים שלי - מסורק כמו מניפה, עם גלים חומים שעברו לרוחבו וצורה סימטרית משגעת בדיוק במרכז. הוא היה חלק, שלם ופשוט לא האמנתי אשכרה יצא לי למצוא כזה דבר יפה פה, בתוך כל הזוהמה של החוף של נתניה. פעם כשהייתי ילדה, הלכתי לים עם אמא ואבא. אבא מצא צדף גדול (לא יפה כמו זה) והסביר לי שאם מצמידים את הצדף לאוזן אז שומעים את הים. הצמדתי ובהתחלה לא שמעתי כלום, אבל אחרי כמה שניות פתאום שמעתי את הרוח לוחשת ואת הגלים נושקים לחוף. לקחנו את הצדף הביתה ושמרתי אותו אצלי ליד המיטה. בחורף הייתי לוקחת אותו ומקשיבה לרוח ולגלים, ואז בכלל גרנו בקריית-שמונה. כשלקחתי את הצדף הכתום והחדש שלי, והצמדתי אותו לאוזן, כמעט הפלתי אותו מרוב הפתעה - הצדף דיבר אלי! "שלום" "שלום גם לך" אמרתי. בשקט, מסתכלת לצדדים כדי שאף אחד לא יחשוב שאני איזה פסיכית. "מה את רוצה?" הוא שאל. "כלום." "אז למה הרמת אותי?" "מה זאת אומרת? כי אתה יפה, אז למה שלא ארים אותך?" הצדף חשב. "את מרימה כל דבר יפה שאת רואה?" "בדרך כלל." "גם דגים?" "דגים לא, אני צמחונית." "מה הקשר, אמרתי יפה, לא טעים." "צודק." "אז מה את מתכננת לעשות איתי?" "לקחת אותך הביתה, לשים אותך על המדף ליד המיטה ולהריץ איתך דחקות כל לילה!" "את גרה ליד הים לפחות?" "חצי-שעה באוטו. למה?" "מה את חושבת, שצדפים לא מתגעגעים?" סיפורים נוספים: כל הזכויות שמורות ל:    עיצוב בניה ותיפעול האתר: