יש אנשים שהם "קוטרים" טבעיים, אין דבר שמוצא חן בעיניהם, ובלי כל בעיה הם מביעים את דעתם. ויש אנשים ששומרים את הקיטורים בבטן. לאלה וגם לאלה נוצר מדור זה, מטרתו היא לשחרר קיטור, מכאן שמו. המלצרית שפכה עליכם מרק? וועד הבית לא מתפקד? מדוזה עקצה אתכם? אתם מוזמנים לכתוב אלינו לשפוך ת'לב ולקטר חופשי, אנו נפרסם זאת כאן. ואם תרצו תוכלו להתחיל בקיטור על עיצוב עמוד זה :)) לשבור ת'טלויזיה! כתבה:חמדה גלעד משעת סיפור ומיקרו קוסמוס תגידו, מישהו שם לב איך באופן אוטומטי, איך שמתחילות הפרסומות בטלויזיה, הווליום עולה פלאים מבלי שנגענו אפילו בטעות בכפתורי השלט?? וואו, זה מרתיח אותי!!! בהתחלה היה נדמה לי שאני סתם מפנטזת. אחר כך חשבתי שמשהו בטלויזיה התקלקל. אחר כך התחלתי לנהל ממש מעקב מסודר - וראה איזה פלא! רק בפרסומות זה קורה!! כאילו מה, הם נורמלים לתת לנו לברוח מהתחתוניות והמשחות לפטריות והחיתולים שסופגים הכי הרבה? אתה, הצופה המניאק, שמעיז לקום ממול המרקע דווקא בהפסקת הפרסומות כדי לעשות הפסקה משלך לפיפי, לנישנוש, לטלפון חפוז, להוריד את הכביסה, לבדוק דואר במחשב -- מה אתה חושב לעצמך, שניתן לך ככה להתחמק מאחריותך כצופה מסור? המפרסמים שילמו הון תועפות בכדי שאתה תצפה בקטעים האלה, ואנחנו נעשה כל שאפשר על מנת להחזיק אותך נטוע לכורסתך!! והיה וחלילה גבר עליך ייצרך, ואתה מתרחק לשירותים או למטבח - אל תדאג..... אנחנו נרדוף אחריך גם לשם. מגבירים את הווליום, שחלילה לא תפספס את המסר החשוב שיש לנו להעביר אליך! אתה תזמזם את הג'ינגל שלנו המתנגן ברקע גם אם עברת לחדר השני לעשות משהו, או גם אם יצאת למרפסת לעשן איזו סיגריה בכיף.. רגע, רגע... ומה אשמים המסכנים שלא קמו ממקומם ונשארו ממוסרים מול המרקע? למה הם צריכים לקבל את מכת הדציבלים הזאת? למה להם מגיע העונש הזה? אה, יש תשובה. העונש מגיע להם בגלל טמטומם שמשאיר אותם צופים בשטיפות המוח המתוחכמות האלו. אם היה להם שכל, הם היו מיד מעבירים לערוץ אחר! לא העבירו? שיתחרשו... ולמי שלא מבין על מה אני מקטרת - אנא, בפעם הבאה שאתם צופים בטלויזיה - שימו לב מה קורה לווליום כשהפרסומות מתחילות... ואל תנמיכו. כי אם תנמיכו, לא תוכלו להבחין איך הם עצמם, לבד, מנמיכים שוב כאשר הפרסומות נגמרות והתוכנית חוזרת... אוףףףףףףף!! מת לעוף מכאן! (או: חצי שעה בבוקר ישראלי מדגמי) כתב: emale מסייברלייף 2.01 בטא אתם יכולים בשקט לשים בצד את התירוץ של לעזוב את הארץ בגלל הפיגועים. הכל במדינה הזאת דפוק, וזה מתחיל בדברים הגדולים ומסתיים בקטנים. הנה סיפור של חצי שעה מהבוקר, שיכול לתת לכם מושג כמה חרא פה. אני בטוח שאני לא מחדש כלום לאף אחד, אבל הנה תזכורת לא קטנה למי שאולי שכח את הדברים המעצבנים בישראליות היומיומית, שלי לפחות גורמים לרצות לעוף מפה כמה שיותר מהר בלי שום קשר למצב הבטחוני. היום בבוקר התעוררנו אני, האישה והילד, בדירה הקטנטונת שלנו ששייכת למשפחה שלי, כי למרות ששניינו עובדים קשה אנחנו מרוויחים סביר אבל במדינה הזאת זה לא מספיק כדי לקנות דירה משלנו. וזה לא שאנחנו מחפשים משהו מפואר, כולה 3-3.5 חדרים במרכז, אך בגלל שמחירי הדירות במדינה הזאת הם מהגבוהים בעולם בלי שום יחס לתמורה שאתה מקבל (דירת 3.5 חדרים, יד שלישית, באיזור המרכז בתוך כל הפיח, שבטח עשויה מפל-קל או מקל-קר, עולה בסביבות 160-170 אלף דולר) ולמי יש כסף עכשיו, במיתון המתמשך שיש פה ושגורם לבוסים שלי ושלה לרמוז לנו השכם והערב שבקרוב יהיו קיצוצים, לשלם 3,000 שקל בחודש משכנתא. דירה דומה בכמעט כל מקום בחו"ל עולה חצי מזה. עם הקפה קראתי שוב על הפיגועים האחרונים. חשבתי לעצמי שהפיגועים הם רק הקש ששבר את גב הגמל, כי הרי כל כך הרבה דברים מפריעים לי פה במדינה הזאת, בהתנהגות ה"ישראלית" שמשום מה הרבה אנשים נוהגים להתייחס אליה בסלחנות, אך שוכחים שבכל מדינה אירופאית מתקדמת התנהגות דומה היתה מוגדרת במקרה הטוב כ"חסרת סבלנות, אטומה, מתנשאת, חסרת התחשבות" או פשוט "ברברית" במקרה הרע. ניסיתי לחשוב מה הם הדברים האלה שמפריעים לי כדי לכתוב את התגובה הזאת, ולא ידעתי כי תוך חצי שעה אעבור מדגם קטן של כל אותן רעות חולות שיזכירו לי בדיוק למה כ"כ מעצבן לגור במדינה הזאת. אז הצטופפנו לנו במטבח הקטן ושתינו קפה בשקט. בשקט? זהו שלא. השכן המתוק שלנו החליט לפתוח ב-7:30 בבוקר את הרדיו על רשת ב' בפול ווליום, כי ברור לו מאליו שאם הוא שומע רדיו אז כל השכונה צריכה לשמוע רדיו גם כן. התפללנו שהשכנה שאוהבת לשמוע את שרית חדד בסביבות 10:00 בבוקר על מקסימום ווליום כשהיא מנקה את הבית לא תתעורר מזה כדי לא להצטרף אליו למסיבה, והמשכנו לשתות. בדיוק שכן אחר התניע את המכונית שלו למטה, ואנחנו, שגרים בקומה ראשונה עורפית מעל החנייה, שאפנו בחדווה את אדי האגזוז שלו יחד עם הקפה. תנסו, זה מוסיף המון טעם. ירדנו למטה כדי לנסוע עם הילד לגן. תיבת הדואר כמובן מלאה במיליון עלוני פרסומת בערך. לא נורא, גם הם צריכים להתפרנס. זרקתי את העלונים לפח הזבל ונכנסתי לאוטו. הגן נמצא בערך 10 דקות נסיעה מהבית, אבל בד"כ זה לוקח 25 דקות למה? הנה למה: אחרי 500 מטר עמדנו ברמזור. בדיוק כשהתחלף לירוק, שני הישראלים המצויים שעמדו ראשונים בשני המסלולים זיהו שהם מכירים אחד את השני כנראה מגן שולה, פתחו את החלונות והתחילו לדבר. הרמוזר ירוק, זוכרים? רק צפצופים שלי ושל חברי לתור הזכירו להם איפה הם נמצאים. אז אוקיי, הם התחילו לנסוע, אבל גם המשיכו לדבר. ככה זה נמשך איזה 200 מטר, כששני המתוקים האלה ממשיכים בשיחה ערנית במהירות ממוצעת של 5 קמ"ש, בקושי מסתכלים על הכביש שלפניהם ששורץ ילדים ומתעלמים לגמרי מהטור הארוך שמאחוריהם. אטימות ויהירות ישראלית בשיאם. אחרי שהשניים גמרו לעשות הכל דרך חלונות האוטו חוץ מלהתחבק, המשכנו בנסיעה. אחרי עוד 300 מ' שוב פקק. למה? נהג אוטובוס, למרות שהיה לו מספיק מקום לעצור בצמוד למדרכה, החליט לעצור באמצע הכביש ושם להעלות ולהוריד נוסעים. למה? כי הוא ידע, כמו כל ישראלי שנמצא יומיים על הכביש, כי אף אחד בחיים לא יתן לו להיכנס לפניו כשהוא ירצה לשוב ולהשתלב בתנועה. אז הוא חוסם את הכביש ולא נותן לאף אחד לעבור. האמת? בחור חכם. חבל שזה על חשבוני. אחרי עוד 100 מ' התנועה החלה לזחול. למה שוב? כי מורה לנהיגה, ששכח שהנתיב השמאלי מיועד בעיקר לעקיפה, החליט ללמד את התלמיד שלו איך באמת נוסעים במדינה הזאת ונשאר בנתיב השמאלי כשהוא נוסע במהירות של 20 קמ"ש, ומאלץ את כל המכוניות שרוצות לעקוף לחתוך אותו מימין בצורה מסוכנת. ותאמינו לי שזה לא מורה הנהיגה היחידי שמלמד ככה את התלמידים שלו לנהוג. הרי הוא בעצמו נוסע בנתיב השמאלי יום יום, אז למה שהתלמיד שלו ינהג אחרת? מה לא בסדר פה בכלל? נזכרתי כמה נדהמתי כשבביקור הראשון שלי באירופה גילית שבמדרגות הנעות בקניון אנשים נצמדו לצד ימין כדי לתת למי שממהר לעבור אותם. איפה הם ואיפה אנחנו. סוף סוף הגענו לגן עצבניים אך מרוטים. הורדנו את הילד ובדרך חזרה הביתה עברנו שוב פחות או יותר את אותו הסיפור הנ"ל, בתוספת כמעט תאונה שנגרמה אחרי שבמסלול הנגדי איזה ילד בן 20 ניסה לעקוף משאית בלי לבדוק אם הנתיב שמולו פנוי. ליד הבית לא היתה חנייה כי הישראלים הרי אוהבים לתפוס שני מקומות חנייה, ככה כדי שיהיה להם יותר נוח לפתוח את הדלתות לרווחה כשהם יחזרו לאוטו. אז חניתי במרחק חצי קילומטר מהבית. לא נורא, הליכה טובה לבריאות. בכניסה לבית חשבתי שזכרוני מטעני: הרי רוקנתי את תיבת הדואר מכל העלונים כשיצאנו, לא? אז למה היא מפוצצת שוב באותם עלונים בדיוק? אה, כמובן. השכנים החביבים שירדו בזמן שנעדרנו מהבית, התעצלו ללכת את כל הדרך לפח הזבל והעדיפו להכניס את העלונים לתיבה שלי, כדי שאני אעשה את העבודה השחורה בשבילהם. איזה מתוקים. מסביב היו רעיונות קריאטיביים קצת יותר של שכנים אחרים, שבחרו פשוט לפזר את העלונים שלהם על הדשא בגינה או סתם לאורך מסלול הכניסה לבית. אנשים יצירתיים. כשנכנסנו הביתה רצתה האישה להשקות את העציצים בחלונות לפני שהיא הולכת לעבודה. את פניה קידמו מיני זבלונים קטנים בצורת בדלי סיגריות, חתיכות פרי בלתי מזוהה או סתם שערות מגעילות שהשכנים מלמעלה בחרו לקשט בהם את האדניות על החלון שלנו. הרי ידוע שהישראלים מתייחסים לכל מה שמחוץ לטווח חלון הבית שלהם כשטח ציבורי שאפשר לעשות בו כרצונם, לא משנה אם זאת המדרכה, חדר המדרגות או רק החלון של השכן. אם זה לא בבית שלי, הם אומרים, זה בסדר, אפשר ללכלך. חמודים. אז זה היה הבוקר שלי, עוד לפני שהתחיל היום. יכול להיות שהמאמר הזה יעורר המון תגובות נגד, בנוסח "אז קום ותלך" או "אתה חושב שבחו"ל זה שונה?". כן, אני חושב שבחו"ל זה שונה. נכון, שם אולי יש בעיות אנטישמיות ושם אולי ארגיש מבודד, אבל לפחות לא אמות מהתקף לב או התמוטטות עצבים בגיל 45. אולי יש לי אופי אירופאי מדי ללבנטיניות האופפות את המדינה הזאת וכנראה שאני לא מתאים לחיות פה בכלל, אבל למה נדמה לי שלהרבה אנשים פה פשוט נמאס מההתנהגות ה"ישראלית", שרק הולכת ומחריפה בשנים האחרונות. וזה לא שזה נדמה לי: משיחות שהיו לי עם ההורים שלי ושל חברים נוכחתי לדעת שהם טוענים שהמצב בקטע הזה רק החמיר בשנים האחרונות: אנשים פה הפכו בלתי נסבלים, לא מתחשבים, חושבים רק איך לדפוק אחד את השני, חוששים לצאת פראיירים יותר מכל ולכן הופכים חשדנים בטירוף. אני בטוח שכולם לחוצים פה בגלל כל המצב והכל, אבל ככה פשוט קשה להמשיך ולחיות פה. לי עוד אין אומץ לעשות את הצעד של לעזוב, אבל יש לי הרגשה שזה רק עניין של זמן עד שזה יקרה. אני גם חושב שלי, כמו לעוד הרבה אחרים, ההורות עשתה איזה סוויץ' במוח, והעיניים שלנו נפקחו יותר אחרי שנולד הילד הראשון. הדאגה לשלומו והרצון שלפחות הוא יחיה במקום טוב יותר עשתה את שלה. אני לא בטוח בזה, אבל אני חושב שרוב האנשים שאולי ימחו על המאמר הזה הם עדיין לא הורים לילדים. נראה לי שהם יחשבו אחרת כשהם יהיו. כתבות נוספות: כל הזכויות שמורות ל:    עיצוב בניה ותיפעול האתר: