לגור או לא לגור אתו - זו השאלה כתבה: מאי רוזן בראשית בוקר שבת אחד קמנו - אני והנוכחי שלי, מאוחר כהרגלנו, עשינו מה שעשינו או במילים אחרות - מין. אחרי שגמרנו, תרתי משמע, אני התחלתי בנאומים הרגילים שלי על כל הסוגיות הכי לא מעניינות בעולם והפעם בתפריט שלנו: שישים שניות על הדודים שלי מגבעת שמואל. ויסלחו לי כל הגבעת-שמואלים. פנה אלי, בתמימות, החבר ושאל: "למה נראה לך שהם בחרו לגור דווקא שם?", עניתי: "הם לא עניים או משהו, הם פשוט מעדיפים לחיות טוב - לטוס הרבה לחו"ל ולא להשקיע בדירה שלהם". מה שגרר את האקציה הבאה מצדו של חברי: "אני מסכים עם התפיסה שלהם לחלוטין, לא להשקיע ברכוש אלא לנצל את הכסף שלך למטרות הנאה בלבד". שנייה אחרי ששיתף אותי בטעמים שלו, מצא את עצמו תחת מתקפה, אמנם לא בליסטית, אבל בכל זאת סוג של טרור, בזמן שאני פלטתי ברוב פאר והדר: "אני - לא אגור בגבעת שמואל, אני - אגור במושב!". זו הייתה הפעם הראשונה שהנושא המדובר עלה לדיון, בחרתי בדרך מקורית, נכון? בהזדמנות הזו, הבחור שלי, יאמר לזכותו, מצא לנכון להתמקד בצד ההומוריסטי של העניין וכמעט שנפל מהמיטה מרוב צחוק, אני משערת לעצמי, שהוא חשב באותם הרגעים: "כאילו מי הזמין אותך לגור בגבעת שמואל, מי הזמין אותך לגור בכל מקום? מי בכלל רוצה לגור אתך, מי?" הפעם השנייה שדסקסנו את הרעיון, הייתה באמת בעל כורחי. שהינו אצל זוג חברים שלי שמתגוררים בצפון הרחוק, ובנקודה מסוימת של השיחה, עלתה השאלה הבאה, מפי חברתי: "נו, מתי מסתיים חוזה השכירות שלך?", עניתי לה, ולכל שאר יושבי החדר, שכללו, באופן מפתיע, גם את החבר שלי: "עוד שלושה חודשים מהיום". כמובן שזה היה צפוי לחלוטין, שהוא יפנה אלי ויאמר: "נו, אז מה את מתכננת לעשות אם כך? להישאר בדירה שלך? לעבור לגור עם שותפים?". בחיוך נבוך, עניתי לו: "אני באמת לא יודעת מה יקרה עד אז" (ובלבי חשבתי על האופציה הכי הגיונית, מבחינתי, והיא שנעבור לגור יחד עם סיום החוזה). אחרי שסיים לצחקק על חשבוני, הבנתי שגם הוא מודע לעובדה שעד אז נהייה יחד יותר מחצי שנה, אם נחזיק מעמד כמובן, שזה לא מעט זמן, ובטח גם עיתוי לא רע למעבר לבית אחד. בסופו של הטיול לצפון, אפילו הוא העלה את ההצעה התיאורטית - לעבור לבית יהושוע, כי אם כבר מושב אז זה שמועדף עליו. לי זה לא שינה, העיקר מושב, העיקר אתו. בו ברגע, כבר הספקתי לתכנן איזה כלב יהיה לנו, איזה בידורית תעמוד בסלון, מה יהיה צבע הטפטים וכולי. שקוף שזה הוקפא עמוק בדיפ פריז ואף אחד מאתנו לא דיבר על כך יותר. (לפחות לא אחד עם השניה) אחרי הכל, תיאוריה לחוד ומציאות לחוד! למען האמת, מודה, גם אני, עוד לא עיבדתי לגמרי את המחשבה הזו בראש, של לחיות יחד תחת גורת גג משותפת, לקום יחד, ללכת לישון יחד, יחד-יחד-יחד זתומרת פחד-פחד-פחד! עברו כמה שבועות עד היום, ופתאום חלק ממני מתחיל לחשוב על זה קצת יותר לעומק. איזה חלק? החלק שיודע שהוא משכיר דירה לבד בשער הדולר הנוכחי, הגבוה והמוגזם, מבלי לשהות בדירה אחוז קטן מהזמן, החלק שמרגיש שבדרך כלל הוא בא לישון אצלו, החלק שסוחב כל יום כזה שני תיקים כבדים ומלאים, כיאה לבחורה מאד בחורתית, החלק שלא אוהב שאין לו את כל הגדרובה פלוס כל זוגות הנעליים פלוס כל האיפורים פלוס ערמת בשמים, עליו אתו בכל בוקר, כדי שיוכל לבצע בחירות גורליות, כמו מה ללבוש לעבודה? זה החלק. החלק השני ממני לעומת זאת, דווקא מאד אוהב ומעריך את העובדה שהוא מסוגל בכל רגע נתון לברוח לדירה שלו, ולהיות לבד, כשבא לו, כי יש משהו מאד כיפי בלהיות לבד, להיות אדון לעצמך, ובמיוחד אחרי שהתרגלתי כבר שנתיים שלמות לסטטוס הזה, קשה לשנות הרגלים. יש דברים שכיף לעשות לבד בבית, כמו כל פעולות המעיים למינן, וכי למה אני צריכה להיות זאת שתשבור לו את המיתוס שבנות לא תוקעות גרפסים, לא מחרבנות ובוודאי שלעולם אבל לעולם לא מפליצות! כשגרים יחד ומחליטים להיפרד הפרוצדורה הרבה יותר קשה למימוש, שמעתי מספיק סיפורי זוועה עד היום, מעל ומעבר לכמויות הרצויות, ואני אישית לא מעונינת להפוך לחלק מהסטטיסטיקה. בכל מקרה לאחרונה זה מעסיק אותי קצת יותר. במיוחד מטרידה אותי הידיעה שתוך חודש מהיום אני אמורה לפנות את דירתי הקטנה והמקסימה או לפחות זה מה שרשום בחוזה שחתמתי בעבר הלא רחוק. בגלל לחץ הזמן, ככה בלית ברירה, חשבתי ביני לבין עצמי ליידע את החבר במידע החשוב על החוזה, ולקוות שיציע את ההצעה שנעבור לגור יחדיו. באמת שכמעט עשיתי זאת רק שאז עלה במוחי הרעיון הגאוני, החדשני, והמהפכני- לתת לדברים לקרות מרצון ובלי דוחק, להעביר את האינפורמציה על סיומו הקרב ובא של החוזה לגבר אחר- יונתן - בעל הדירה האהוב שלי, ולבקש ממנו הארכה קטנה. אני רוצה להאמין שאנשים עוברים לחיות יחד רק מתוך העדפה ברורה של הסידור הזה על החיים בנפרד, מתוך רצון עז, ולא מהסיבה שחוזה זה או אחר עומד להסתיים. נראה לי שעדיף לי לבזבז עוד חודשיים של שכירות בתעריף בלתי מוצדק בעליל, מאשר לזרוק לטמיון מערכת זוגית מדהימה. על כף המאזניים זה מסתדר לי לא רע, וגם בחיים נראה לי שעשיתי בחירה נכונה, לא? לחיות ביחידות או בזוגיות יותר חופשית ערכה: אילנה מאיזון פנימי המין האנושי הופך להיות זן חדש בימים אלה. רבים מאיתנו בוחרים לחיות כיחידים, אפילו מוצאים בזה עונג. יש לנו יותר עניין באפשרויות מאשר בביטחונות. אנחנו מעדיפים גילויים חדשים מאשר לשאת בשקט בעול. מכיוון שנאלצנו לבחור בין סיכון לבין שיגרה צפוייה מראש, אנחנו בוחרים בסיכון, משוכנעים שהביטחון האמיתי הוא בעצמנו. הקץ לדחייה או לצפייה של לחיות באושר לעד, אנחנו מתקדמים במרץ, לוקחים מכל הבא ליד, ובונים חיים מלאים ומספקים !!! קחו למשל את פיטר, מנהל תכנון בן 34 שהיה גרוש 4 שנים עד שעשה את הצעד הראשון לקראת עצמאות אמיתית: "למדתי לאפות לחם, דבר שתמיד רציתי לעשות". לאחרונה חברתו קנתה בית קטן שהיה זקוק לשיפוץ וגם פיטר חשב לעשות את אותו הדבר. למה הוא פשוט לא עבר לגור ביחד איתה? לאמיתו של דבר, הבית שלה היה מתאים בדיוק לאדם אחד, הוא צחק, "אני אוהב את החיים שלי כפי שהם. אחרי הגירושין אמרתי "יותר לא" וחשבתי שהתכוונתי לזה, זה לא היה כך אז, אבל זה נכון עכשיו". כאשר חלה עליה במספר מקרי הגירושין יחד עם העליה בגיל הממוצע לנישואין, החיים ביחידות קיבלו הדרת כבוד רעננה. בעבר התייחסו לזה כאל מצב זמני וקצר, שלב ביניים בין האוניברסיטה לנשואין, או כאל תחנת מעבר בין בית ההורים והקן המשפחתי, היום יותר ויותר זה מצטייר כהזדמנות לקחת שליטה על החיים. רבים מאיתנו חיים "לבד" ועושים זאת לתקופות ממשוכות יותר, בזמנים שונים בחיים. חלק הגיעו למרחב הפרטי הזה לאחר סטייה מהנישואין המסורתיים, לאחר שהבינו כי אורח חיים זה אינו מתאים להם. וכאלה שפשוט לא מצאו את עצמם מוכנים לוותר על האופציות הרבות שהזדמנו להם. גיליאן, שדרת רדיו, הראתה סימנים ברורים של משחק ההמתנה לפני שהיא סיימה את הקולג'. במשך שנים גיליאן חשבה שהיא פשוט שורפת זמן עד שתינשא למישהו. היא ויתרה על התנדבות ל"ארגון השלום" כיוון שחששה שכאשר תחזור הביתה בגיל 24, היא תהייה "מבוגרת מדי" להינשא, לכן דחתה את המעבר לדירה משלה וקניית רהיטים בהם חשקה מאד, כדי שלא תצטרך להיפטר מהם לאחר שתמצא חתן. בסביבות יום הולדתה ה-31, גיליאן הבינה שהיא כבר לא ממתינה יותר - יש לה בדיוק את החיים בהם חשקה. חבריה הקרובים מגיעים לארוחות טובות בדירתה שהיא מאוד אוהבת, כמעט תמיד יש מאהב מועדף בנמצא ותמיד יש גם את החופש להגיד לו להסתלק לזמן מה כאשר היא רוצה זמן לעצמה ."אני שייכת לעצמי ומרגישה בנוח עם דעותי ורגשותי - אני נהנית יותר מהכל - מגברים, נשים, משפחה וחברים. אני חושבת שזה בגלל שאני יותר שמחה בתוכי - אני פשוט אוהבת את החיים שלי ואני לא רוצה שאף אחד יגיד לי מה לעשות". אף אחד לא אומר שלסוג כזה של עצמאות קל להגיע. יותר מדי אשליות מאובקות וציפיות רומנטיות עומדות כמכשול בדרך. הרבה אנשים מתעלמים מהבחירות האמיתיות הנרמזות ממה שלחופש יש להציע ועדיין רואים בחיים ביחידות מעין נקודת עצירה בודדה לפני הנישואין הבלתי נמנעים. נילי, מרכזת מעון מקליפורניה נאבקה בשתי מסגרות נישואין לפני שהגיעה למסקנה - אני הייתי הסיבה לכאב שלי - לעזאזל, כן. כבר אין בי את הצורך להאמין שאני זקוקה לגבר אחד כדי להשען עליו. אני לא מתכוונת לזה שאני יותר שמחה בלי גבר, אבל אני הרבה יותר שמחה עם שלושה או ארבעה. "אלוהים, ההרגלים הישנים האלה, קשה להשתחרר מהם", אומר מארק, רופא שיניים מדנבר. "שנים הייתי נוהג לקבוע פגישה לסוף שבוע שלם כל סוף שבוע, אפילו כשבאמת רציתי להיות רק עם עצמי - כאילו שהייתי צריך להוכיח לעצמי שאני שווה יותר כאשר אני לא לבד. כל מה שבאמת הוכחתי זה שישנן 52 דרכים להיות משועמם". היום, יותר ויותר אנשים בגילאים שבין 20 ל-70 בוחרים בסידור יותר חופשי, ובראש פתוח מעדיפים "לחיות ביחד" אפילו דור ההורים סוף סוף מתחיל להתרגל לרעיון. יחד עם זאת, עדיין קיים בחברה לחץ כבד לחיות חיי זוגיות. החרדה העצומה מבדידות כל כך מושרשת בתרבות שלנו שאנשים פשוט לא מסוגלים לדמיין שחיים ביחידות יכולים להיות משהו מעבר למצב נואש או מצב זמני. אנשים שמתעקשים לחשוב על עצמם כבלתי שלמים עד אשר הם זוג, סובלים ממה שנקרא "תסבוכת החצי היותר טוב". הבעייה היא שהם באים לזוגיות בדיוק כך - חצי בני אדם. בזוגיות היותר חופשית, אנחנו מצפים להישאר בקשר עם החברים שלנו, קריירות והעדפות. רות ודן בחרו לחיות בדירות נפרדות במרחק כמה רחובות אחד מהשני. הם נפגשים שניים שלושה ערבים בשבוע וכמעט כל סוף שבוע - בדירה שלה או שלו. כל אחד עושה את הכביסה שלו בנפרד אבל הם שותפים למכונית, אוסף יינות, חשבון בנק, נסיעות נופש ומינוי לקונצרטים. אפילו אמה של רות חושבת עכשיו "שהסידור הזה הוא די טוב, שיש להם מחוייבות מבלי ליפול אחד על השני כל ערב. דור ההורים חשב אחרת פעם, אבל זה לא כך היום. "במרוצת השנים האחרונות העולם טולטל מהתפתחות אחת אחר השנייה, תזוזה בהתייחסות מוסרית ובלבול בקשר למעמד בין המינים. כל הדברים הללו הביאו לשינוי דרסטי וחלוקה בלתי חוזרת בין הדורות", אומרת מרגרט מד, אנטרופולוגית שראתה את השבר כאוניברסלי. לפי מד "ארץ חדשה לגמרי", כולם מהגרים ולמבוגרים יש יותר מה ללמוד מאשר ללמד. הרעיון שמשום מה נהיה אנשים שלמים רק כשנהפך לזוג ושאיכשהו לא "נגדל" עד שנקים קן משפחתי היה הגיוני בימים שחיי מין פעילים תורגמו במוקדם או במאוחר - בדרך כלל מוקדם - להורות. אבל היום ילדים נהפכו לאופציה בסיסית. זוגות לא מעטים בוחרים לא ללדת, עדיין לא או לא בכלל, ולהיפך, אחד מתוך שישה ילדים גדלים היום במשפחה חד-הורית. ההשפעה של כל השינוי הזה בא לשחרר אותנו מהתפקידים שאליהם חונכנו כמקימי קן משפחתי ועושי-ילדים. "תמיד חשבתי שאתה צריך לרצות משפחה, אומר דיק, סוכן ביטוח גרוש. "נולדה לנו תינוקת כשכל מי שהכרנו עשה את זה והאמנו שזה יעזור לנישואין - טעות מספר 77. ג'ולי גדלה להיות ילדה מקסימה, אבל עכשיו, כשאני יודע יותר על הורות, לא הייתי בוחר לעשות עוד ילדים". "רובנו, נשים וגברים, גדלנו עם שטיפות מוח. בלי בושה עשו לנו תעמולה בעד נישואין והורות. רבים נכנסו למחוייבות הזאת עם ציפיות חונקות, משום מה מצפים שזה יגהץ את אחרון הקמטים מהחיים שלנו", אומר תום, סוכן ביטוח, פעמיים גרוש. או אולי אנחנו מצפים שהאהוב שלנו יעשה שהכל יתגשם עבורנו. כאשר זה פשוט לא הצליח, חשבנו שמשהו לא בסדר איתנו במקום עם הציפיות. היום אנחנו מחפשים אלטרנטיבות לביחד הדביק הזה. הגישות הישנות מתות בדרך הקשה והן לא נעלמות בקלות, אבל יחד עם זאת, זה גם לא בלתי אפשרי. מטען מן העבר מלווה אותנו בהווה אבל כשהסטריאוטיפים החלודים האלה נעלמים אחד אחד, אפשרויות חדשות צצות ואנחנו מרגישים יותר בנוח. הקשיבו ללילי, מתכננת אופנה בת 34 שלאחר נישואין קצרים ואומללים וכמה ניסיונות לחיות ביחד לא כל כך קצרים אבל נואשים באותה מידה, היא סוף סוף הבינה – "אני לא מצפה למצוא גבר אחד ולחיות איתו כל החיים, אני לא רוצה עוד ילדים, אני מעדיפה נכדים". עד כמה שהיא אוהבת לחיות מחוץ ללוס אנג'לס היא חשבה שאולי היא תחזור לגור שם. "זו תחושה מאוד משחררת לדעת שאתה לא חייב להתיישב במקום מסויים ואיפה שתהיה, תרגיש שייכות ותוסיף לחיים שלך". זה קרה בסופו של דבר - "יש לי את מה שאני רוצה", אומרת לילי. כשאנחנו מגיעים לתחושה הזאת של שלמות, אנחנו מגלים שאנחנו מפסיקים להאשים אנשים אחרים במה שלא מסתדר בחיים שלנו, די לנשים בכייניות, סוף לגברים קווצ'רים. אנחנו לא נשען אם אנחנו בהחלט יכולים לעמוד על הרגליים שלנו ואם אנחנו מוצאים סיפוק בחופש שאנחנו מרשים לעצמנו, לא נקמץ באותו הדבר לאהוב. התחושה הזאת של שלמות עם עצמנו לא באה בלילה אחד, זה לוקח שנים של אחריות ומחשבה לפתח וכאשר מתנסים בתחושה הבסיסית של החופש, לא בקלות שוכחים את הטעם של זה. לעתים קרובות מאשימים אנשים עצמאיים באנוכיות ובחוסר אחריות. אנוכיות? בהחלט כן, במובן הטוב ביותר של המילה. אנחנו דואגים לצרכים של עצמנו קודם כל ולא מחפשים אחרים שיספקו לנו את המצוי בתוכנו. חסרי אחריות? בדיוק ההיפך - אנחנו מקבלים בברכה את האחריות האולטימטיבית וזה - לענות בשם עצמנו. כתבות נוספות: כל הזכויות שמורות ל:    עיצוב בניה ותיפעול האתר: